4 בובות אצבע שניתן להמחיז בהן את האגדה המצורפת
אגדת האור של הגחלילית – אגדה עם מיפן
בעמק נסתר, בלב יערות ההרים של יפן, במקום שבו הרוח נושבת כשל שירה עתיקה והעשבים לוחשים סודות לדורות הבאים, התקבצו ערב אחד שלוש חיות מכונפות למפגש נדיר. היה זה ערב סתיו לפני בוא הסופה, כשהשמיים רעדו מברקים והאדמה חיכתה לגשם בכמיהה חרישית.
עטלף שחור ואלגנטי פרש את כנפיו כמו מסכת לילה. הוא התרפק על ענף עץ דובדבן עתיק, וסיפר על יכולתו לראות באפלה ולתור בין קווי החושך כאילו היה אור.
לצידו עמד ברווז מנדרין, נוצותיו נוצצות בצבעי האש והזהב. הוא דיבר בגאווה על מסעותיו הרבים על פני אגמים וחצרות קיסר, על ריקודו המלכותי ועל יופיו שאין שני לו.
שפירית זוהרת חגה מעליהם כחלום מהיר. “אני הרקדנית של האוויר,” קראה בגאווה, “אף אחד לא משתווה למהירותי, לא לגוני כנפי ולא לזריזות תעופתי!”
ואז, בקצה הצל, עמדה יצור קטנטן – הגחלילית.
אפרורית הייתה, חסרת כל צבע או הדר, וגופה דמה לפסיק קטן בין ענפי העולם. היא לא ידעה לרקוד באוויר, לא הייתה לה כנף נוצצת או תבונת לילה. כשהביטו בה חבריה, רק הנידו בראשם בעדינות.
“ומה את יודעת לעשות, גחלילית?” שאלו, לא מתוך רוע, אלא מתוך תימהון.
היא לא ענתה. היא לא ידעה.
בערב ההוא, כאשר הרעם התקרב וענני ברקים אפפו את השמיים, כל אחת מהחיות מיהרה למצוא מחסה.
העטלף נכנס למערה עמוקה בין צוקי בזלת.
הברווז צף אל תוך סבך קני סוף שעל פני האגם.
השפירית הסתתרה בלב פרח לוטוס שנסגר לקראת הגשם.
אבל הגחלילית – היא לא שמה לב.
היא עוד חיפשה פירורי מזון בין עשבי האחו, עסוקה בלחפש טיפה של טעם ליום אפור. וכאשר הבחינה בסופה – כבר היה מאוחר. הגשם שטף את האדמה, הרוח הטיחה את העצים זה בזה, והלילה עטף אותה בכובד שקט ואפל.
כשנרגעה הסופה והיא מצאה עצמה לבד – הבינה לפתע כמה חסרת ייחוד היא נראית. הלילה היה שקט, והיא ישבה מתחת לעלה רטוב והרהרה.
כדי לפאר את עצמה ניסתה:
היא עיטרה את גופה בפרחי בר קמלים.
היא תלשה אגלי טל והדביקה אותם לצידה כיהלומים זעירים.
אך השמש שזרחה בבוקר ייבשה הכל. וכל מה שנותר – היה ייאוש.
היא פנתה בלב כבד אל הלילה הבא. ישבה על אבן קטנה, מתבוננת בירח המלא בשקט אינסופי. פניו היו עגולות וחיוורות, אך גם מלאות חמלה.
הירח ראה את היצור הקטן, האפרורי, את לבה הכמה למהות, לייחוד, לאהבה.
ובאורו הרך לחש:
“לא כל מה שיפה ניכר באור היום. יש קסם שמיועד רק ללילה. אני אתן לך ניצוץ ממני – אור קריר, נצנוץ קטן שיאיר את זנבך. כך יראו אותך כל החיות גם בלילה, וכך תמצאי את זו או את זה שחולמים באפלה בדיוק כמותך.”
וכך היה.
מאותו לילה, הגחלילית הפכה לנושאת אור. היא לא זהרה כמו השמש, ולא קרנה כמו הזהב – אך היא ברקה באור אחר. אור שמחפש, שמגלה, שמחבר בין לבבות בחשכה.
וכאשר חזרו העטלף, הברווז והשפירית – הם הביטו בפליאה בגחלילית. היא לא הייתה עוד אפרורית. היא לא נצצה מצבע או מריקוד, אלא מאור פנימי שנצץ בקצה זנבה, אור שזכר את מגע הירח.
וכך, בלילות הקיץ, אומרים אנשי ההרים, אם תביט בשקט ביער – תוכל לראות את אורות הגחליליות מרצדים בין הצללים. אלה הן נשות האור הקטנות, שבזכות פשטותן, זכו באור של אמת.
おしまい – סיום.
