4 בובות אצבע שניתן להמחיז בהן את האגדה המצורפת
הפטרייה אינה כלולה במחיר.
אגדה אינדיאנית: זיקית צבעי הרוח
פעם, ביער הגדול שבו הרוח לוחשת לסלעים והעצים לוחשים לשמיים, חיה זיקית קטנה בשם טאלאקה. טאלאקה הייתה שונה מכל שאר בעלי החיים. היא לא הייתה מהירה כסנאי, לא היה לה עוקץ כשל דבורה, ולא היו לה כנפיים להתרחק כמו לפרפר. כל טורף קטן יכול היה לאכול אותה בקלות, והיא פחדה לצאת מבין הענפים הסבוכים שבהם הסתתרה.
יום אחד, טאלאקה החליטה לצאת למסע וללמוד כיצד בעלי חיים אחרים שורדים בעולם הפראי.
הראשונה שפגשה הייתה הדבורה.
היא זמזמה סביבה ואמרה:
"לפעמים אני נראית קטנה, אבל אני חמושה בעוקץ חד. אם מישהו מנסה לפגוע בי, אני עוקצת אותו והוא זוכר אותי טוב מאוד!"
טאלאקה התפעלה אך ידעה שעוקץ כזה לא יוכל לצמוח לה.
בהמשך הדרך פגשה את הפרפר.
הפרפר נחת בעדינות על עלה ואמר:
"אני שברירי, אך חופשי. כשסכנה מתקרבת, אני פורס את כנפיי הצבעוניות ועף למקום בטוח. אני לא נלחם , אני פשוט עוזב."
טאלאקה הביטה בכנפיים וידעה שגם הן לא חלק ממנה.
לבסוף פגשה את הסנאי.
הוא זינק מעץ לעץ ואמר לה:
"אני מהיר, קופץ, מתחמק. רגליי הן הכוח שלי. כשמישהו בא, אני כבר לא שם."
טאלאקה חייכה אליו בעצב. גם כזאת זריזות לא הייתה לה.
עייפה מהמסע, הסתתרה טאלאקה בין שורשי עץ עתיק. לפתע ראתה הבזק צבע בוהק , פטרייה מוזרה שצמחה בלב יער הצללים. היא נגעה בה, ועל אצבעותיה נצצה אבקה כסופה. כשאבקה זו נגעה בעורה, התחולל קסם: גופה החל לשנות צבע, להיטמע בסביבה, להיעלם ממש מול עיניה.
היא מצאה את כוחה שלה. לא בעוקץ, לא בריצה ולא בתעופה , אלא ביכולת להיות כל דבר אחר. היא למדה להסוות את עצמה כעלים, כאבנים, כטיפות טל על הדשא.
מאז, כל ילדי היער יודעים: מי ששקט וצופה, מוצא את דרכו. והזיקית, בעזרת אבקת הפלא של פטריית הרוח, הפכה לחכמה שבחיות , זו שאין רואים אותה, אבל היא רואה את כולם.
וכך אמרו הזקנים האינדיאנים:
"החולשה הגדולה ביותר שלך , אם תכיר בה , תהפוך להיות ההגנה הגדולה שלך.
