ארבע בובות להמחזה.
הירבוע הקטן ומעיין התקווה
אגדה מהמדבר הגדול של אפריקה
בעמק יבש וצהוב, אי שם בערבות אפריקה, פרצה בצורת ארוכה. השמש קפחה באכזריות, העצים קמלו, והמעיין שבמרכז היער – מקור החיים של כל החיות – התייבש ונעלם כלא היה.
בבוקר בהיר, כשהשמש עדיין טיפסה באיטיות לשמיים, הגיע האריה הגדול לשפת המעיין, כרגיל. הוא כרע ברכיו, רכן לשתות – אך טיפת מים לא נותרה. רק בוץ סדוק ואבק.
“מה קורה כאן?!” נהם בקול עז. “מי גנב את המים?!”
הוא פנה אל השועל הערמומי, שישב בצל שיח קמל משרבב לשונו בצמא. .
“שועל חכם,” שאג האריה, “מה עושים? אין מים!”
השועל קימט את מצחו. “זה רע מאוד… אולי נשאל את הציפור? היא רואה מרחוק.”
הציפור, ציפור שיר קטנה ועדינה, פרשה כנפיים ועלתה מעלה. היא עפה צפונה, עפה מזרחה – אך כל השמיים היו עמוסים אבק מדברי. הראות הייתה לקויה, והיא לא הצליחה לראות דבר. היא חזרה מאוכזבת ונאנחה:
“איני רואה דבר. המדבר בלע את הכול.”
החיות התייאשו. הן צנחו לאדמה, עייפות וצמאות.
רק יצור קטן אחד התבונן בהן מן הצד — ירבוע קטן עם אוזניים גדולות, רגליים קפיציות וזנב פרוותי.
הוא ניגש באומץ ואמר בקול שקט אך יציב:
“אולי אני יכול לעזור.”
החיות הביטו בו בפליאה — “אתה? ירבוע קטן שכמוך?”
אך הירבוע לא נבהל. הוא היטה את אוזניו לקרקע, הקשיב בעדינות…
“טיפות. אני שומע טיפות, מתחת לאדמה, במרחק לא רחוק מכאן.”
הוא קיפץ, דילג, ורץ באוזניים דרוכות, עד שהגיע לגבעת חול קטנה. הוא חפר וחפר, עד שמצא סדק באדמה. מתוך הסדק בקעה לחות. הוא המשיך לחפור בזהירות – ופתאום בקע זרם מים מתוק ורענן!
הוא חזר במהירות וקרא:
“מצאתי מעיין נובע!”
החיות רצו אחריו. הן שתו, רחצו, שמחו – והבינו שבזמן בצורת, לא הגודל קובע, אלא האוזניים הקשובות והלב האמיץ.
מאז, בכל שנה, כשמתייבשים המעיינות, האריה לא שואג, השועל לא מתחכם, והציפור לא עפה. כולם פונים אל הירבוע הקטן — מומחה המים של הסוואנה.
